בבית יקינטון ישנם מספר מטפלים סיעודיים שהם מהגרי עבודה מנפאל. מטפלים אלו הגיעו לכאן על מנת להטיב את מצבם הכלכלי ואיכות חייהם של יקיריהם אשר נותרו הרחק מאחור בנפאל. הם הותירו שם את בני/ות זוגם, ילדיהם, הוריהם ומשפחתם ובאו לכאן לישראל על מנת לשמש מטפלים להורינו הסיעודיים. 

לפני כשלוש שנים מספרת נעמי נצר לוינשטיין, קיימנו במסגרת מרכז היום – "בית יקינטון", קבוצת תמיכה למטפלים הסיעודיים -מהגרי העבודה המתלווים לחברי מרכז היום. בקבוצה השתתפו נציגים ממדינות שונות בהן – הודו, פיליפינים וגם נפאל. החברים בקבוצה סיפרו על הגעגועים העזים לילדיהם ויקיריהם, על אובדן הזמן שלא ישוב וההקרבה הגדולה שהם ובני משפחותיהם חווים. אני זוכרת כיצד סיפר אחד המטפלים בכאב רב על הזיכרון המתוק שלו עם ילדיו הרכים ישובים על ברכיו- צוחקים, מחבקים ומנשקים אותו טרם נסיעתו, אל מול המחשבה הכואבת והקשה כאשר ישוב אליהם יהיו ילדיו גדולים והוא לא יוכל להשלים את הזמן שעבר, "..אני כבר לא אזכה לאותם הרגעים הנפלאים שבין אב לילדיו." לא היתה להם שום דילמה לגבי השאלה האם להיות לצד ילדי כשהוא חולה, או להיות רחוק ממנו אך להיות מסוגל לספק לו את התרופה למחלתו, כי פשוט אין להם ברירה. הם סיפרו על השחיתות הממשלתית שמנהלת שם, אל מול החיים החופשיים והבטוחים שלנו כאן בישראל, אלו ועוד היו חלק ממחשבותיהם בימים ההם השקטים, הטובים והיפים, ואילו כעת בימים האחרונים הדאגה לשלום יקיריהם התחזקה וגדלה לאור האסון הנורא שפקד את המדינה.

בימים קשים אלו אנו מבקשים לחזקם, לחבקם ולהתפלל ביחד איתם לשלום המשפחות שלהם הנמצאות רחוק רחוק מכאן. לאחל להם בריאות וביטחון, השתקמות קלה ומהירה מהאובדן הקשה שחוו ועברו באסון הנורא.